אמא שוברת שתיקה

אני ממש זוכרת את היום ההוא.

פגשתי חברה בצרכנייה אחרי הצהריים וישבנו עם הילדים לאכול קרטיב.

אז היינו מיודדות, עוד לא ממש חברות קרובות, ובזמן שהילדים שיחקו מסביב

היא סיפרה לי על הלילה הקשה שעבר עליה-

הבן שלה סירב לישון, התעורר הרבה,

היא הייתה גמורה מעייפות,

ובסוף נשברה-

צעקה עליו,

בכתה,

כעסה עליו ובשלב מסוים החזיקה את עצמה לא להפליק לו.

כשהיא אמרה את זה חשתי שמשהו גדול  משתחרר ממני,

 חיבקתי אותה חזק ואמרתי לה: תודה!

זו היתה אולי הפעם הראשונה ששמעתי אמא אחרת מדברת בכזו כנות ופתיחות על הרגעים הקשים האלה, אותם רגעים שגם אני חווה לפעמים, התחושה שיוצאת ממני "מפלצת".

אותם רגעים בהם משתחררים ממני

רגשות קשים, כועסים,

אפילו אלימים.

הרגעים בהם אני פשוט חייבת לצאת החוצה כדי לא לעבור קו אדום.

אנחנו חולמות שנים על הילדים שלנו, הרבה לפני שהם נולדים.

בחלומות אנחנו רואות את הרגעים הקסומים של ההנקה,

ואת האושר הזה של לקום בלילה אל אדם קטן שממלא אותנו אהבה והתרגשות.

אנחנו מציירות בראשנו את המשפחה המדהימה שתהיה לנו,

ואיך הילדים ישחקו יפה יחד

בעוד אנחנו יושבות ומסתכלות עליהם בסיפוק.

אנחנו מדמיינות איך נקלע לבת שלנו צמות בכל בוקר,

ונלביש אותה בבגדים יפים,

והיא תהיה, כמובן, הילדה הכי יפה בגן,

ונשלח אותה בכל בוקר לדרכה כשאנחנו מרחפות על ענן ורוד של אושר.

ואז מגיע רגע האמת.

ואנחנו מרגישות כמעט... מרומות.

כי שכחו לספר לנו שלפעמים ההנקה לא ממש הולכת חלק,

 שיש פצעים ודלקות וזה כואב יותר מהלידה.

שכחו לספר לנו שלפעמים הגוף והנפש כבר כל כך מותשים בשעות הקטנות של הלילה,

וכשהיצור הקטן הזה צורח וצורח,

מתגנבת לפעמים המחשבה הסודית הזו של   "מה עשיתי...? אולי זו היתה טעות..?"

שכחו לספר לנו שלפעמים הילדים לא מפסיקים לריבו להציק אחד לשני,

ושהרעש בבית משכיח ממך כל זכר לאהבה או חלום,

ואת מרגישה שאת פשוט רוצה שישתקו, שייעלמו קצת, רק קצת...

שכחו לספר לנו שלפעמים את כל כך ממהרת בבוקר לעבודה או לכביסות או לרופא

 ובדיוק אז הקטנה "תופסת קריזה" ורוצה הכל הפוך,

והכל מתבלגן ואיכשהו הענן הורוד מתפוגג לו

ונשאר שובל חמוץ של לחץ ועצבים להתחיל איתו את היום.

אנחנו מרגישות מרומות

כי אף אחת לא מדברת על זה באמת.

כי אנחנו מצפות מעצמנו להיות אמהות מושלמות ונשות קריירה מצליחות ומסופקות

ובנות זוג תומכות אוהבות ומפנקות

ושהבית יהיה מתוקתק ונעים

ושהאוכל יהיה הכי טעים מזין בריא ויצירתי

ושהילדים יהיו הכי חכמים/יצירתיים/חברותיים/מפותחים (וזה, כמובן, תלוי אך ורק בנו ובכמה נשקיע בהם...)

ואנחנו בטוחות שכולם מצפים מאיתנו לאותו הדבר.

ובאותם רגעים של התפרקות קורים כמה דברים בו זמנית ובעוצמה גדולה-

החלום מתנפץ לנו (כבר לילה שלישי ברציפות) מול העיניים,

אנחנו מאוכזבות מעצמנו על שנתנו לענן הורוד להתפוגג לו ולהטיל אותנו לקרקע,

והכי גרוע- אנחנו בטוחות שעשינו לילד נזק בלתי הפיך, הבעל עומד להתגרש מאיתנו, עוד מעט במושב כולם ידברו על זה, ומי-האידיוט-שנתן-לי-להיות-אמא??

 ____________________________

רוב הסיכויים שאת אמא ממש נהדרת,

את אמא טובה עם רגעים של חולשה

והעובדה שאף אחת לא מדברת על זה לא מעידה על דבר חוץ מעל העובדה שאף אחת לא מדברת על זה...

אז יש לי הצעה-

בואו נתחיל לדבר.

על האשמה, על הכעס, על העייפות, על החרטה, על הספקות והפחדים.

גם בשבילנו

וגם בשביל האמהות שעוד בדרך...

_____________________________

כחלק מההחלטה שלי להתחיל לשבור את קשר השתיקה האימהי, 

אני מקיימת מפגש אמהות אצלי בבית.

בראש ובראשונה-

זה יהיה מקום לדבר חופשי-

על הילדים, על עצמנו, 

על רגעי האושר באמהות 

ובעיקר על הרגעים שמתחשק לבטל הכל ולברוח..

בלי שיפוטיות, עם הרבה צחוק (ומותר גם בכי)

ועם כמה פינוקים וטריקים לאמא המותשת...

מומזנת להצטרף ולקרוא עוד על האירוע כאן.

אני ממש אשמח לשמוע מה דעתך בתגובות כאן למטה. 
רוצה שזה יישאר בינינו? אפשר לכתוב לי כאן